בתוך כל יצירה של האמנית מיאדה מסרי מסתתר עולם שלם. זיכרונות ילדותה, הריחות, הנופים והנשים אשר ליוו אותה כילדה מתעוררים לחיים ונוכחים בעבודותיה המרגשות. מיאדה שיתפה אותנו בהתפתחות החשובה אשר עברה כיוצרת, דרך לימודיה במסלול חברה ואמנות:

כיצד תרמו הלימודים ליצירה שלך כאמנית?

“הלימודים הזמינו אותי להתבונן על המציאות בפרספקטיבה רחבה יותר, במישור האישי צמחתי, התפתחתי, מצאתי מקום בו אני באה לידי ביטוי מלא. במישור המקצועי, גבולות היצירה שלי התרחבו, העמקתי את ארגז הכלים ליצירות שלי.”

מה היה הקורס הכי משמעותי עבורך בתהליך הלימודים?

” קשה לי להצביע על קורס אחד, כי בכל קורס עברתי תהליך משמעותי של שינוי וצמיחה, מכל קורס לקחתי תובנות וכלים מקצועיים. מה שזכור לי עד היום ומרגש אותי, הוא הבוקר הראשון בו הגעתי עם חששות לשיחה עם פרופ’ מרים גולן, ראש החוג. באותה השיחה הרגשתי תחושה חזקה שהיא מאמינה שאצליח מאוד, ושהיא שם עבורי בכל רגע ובכל שאלה ואכן כך היה. ידעתי לכל אורך המסלול שיש אמא גדולה לכולנו, תומכת ומחזקת, שזוכרת כל אחת ואחת באופן אישי. היחס הזה האישי אותו חוויתי ממנה וגם מהמרצות והמנחים, הוא זה שהפך את תהליך הלמידה לכל כך עוצמתי ומשמעותי עבור כולנו. הקשר הזה האישי, ליווה אותי לכל אורך הדרך.”

לתערוכה האחרונה של מיאדה ‘בין עלי הגפן’ הגיעה ד”ר צילה זן בר, המילים שכתבה בעקבות הביקור בתערוכה ריגשו את מיאדה עד דמעות:

“חכמת הלב של מיאדה, הענווה שלה, הידע הרחב שלה בעולם האמנות ובהמשך החשיפה לשפת היצירה שלה, המיסו אותי. חומרי הגלם של האמנית הם עלי גפן והשריגים שהיא אוספת, זיכרונות הילדות שלה בחיק המשפחתי הנשי. הזיכרון החושי של מיאדה הילדה את עלי הגפן בקצות אצבעותיה, מגע העלים, רשרוש הרוח בקפלים, עורקי העלים, הריח, הקשר עם סבתא, הכנת עלי הגפן הממולאים כמלאכת אריגה נשית, הוביל אותה להשתמש בעלי הגפן כחומר גלם ברוב העבודות שלה. קיפול עלי גפן ממולאים בתרבות הערבית היא פרקטיקה נשית, היא אמנות. לכל אישה היה את תו הזיהוי של הקיפול שלה, כך גם לגבי מיאדה. היא התמירה את המרחב הקולינרי הנשי אל מרחב אמנותי ושילבה את מלאכת התפירה של עלי הגפן על בדי הקנבס.”  

החיבור העמוק של מיאדה אל שורשיה ואל המסורת דרך יצירותיה, הביאו אותה לבחירה בהנחיית קבוצת נשים מבוגרות בקהילה שלה בשילוב אמנויות. על ההכשרה המעשית היא מספרת בהתרגשות רבה:

“הפרויקט הגדול שלי עם הנשים הקשישות נקרא ‘זיכרונות הילדות קמים לתחייה’. בחרתי בו מכיוון שבעת הזקנה האדם נוטה להכיר רבות בסיפור חייו, בזיכרונות, בקונפליקטים לא פתורים, במשקעים. החזרה המודעת בזיכרון לאירועים הללו היא הזדמנות לבחון אותם מחדש ולהגיע אל סוג של השלמה. תחושה סובייקטיבית של הקשיש לסיפור חייו תיתן לו הכוח להתמודד עם האתגרים שבהזדקנות. בתקופת הקורונה, כשכבר לא יכולנו להיפגש בקבוצה, כולנו היינו בסגר והנשים לא יכלו לבקר את הנכדים, דאגתי להעביר להן עבודות אמנות על מנת שיוכלו ליצור ולהפיג את הבדידות. גם כשלא יכולנו להיפגש, היה לי חשוב להתקשר, לשאול בשלומן ולהיות בקשר.”

מה את לוקחת איתך הלאה עם תום הלימודים?

“תחושת הודיה עמוקה, אני מודה על התקופה הזו, במסלול חברה ואמנות, על כל כולה.  המסע הנפלא שעברתי במכללה אפשר לי לסלול מפת דרכים של תקווה, אופטימיות והרחבת מרחבי היצירה האמנותית שלי. חוויתי בקבוצת הלימוד פירגון ההדדי וחברות חזקה שנרקמה בין הנשים וקיימת עד היום. אני מודה על כל רגע  בשנתיים הנפלאות הללו”.