הייתכן ששני משברים מטלטלים לא הספיקו למדינת ישראל ללמוד ולהפיק לקחים? בתי הספר הארעיים שנועדו לתת מענה לתלמידי העוטף הם הזדמנות לבחינת הניהול האסטרטגי של מדינת ישראל בתקופת משבר ולתפקוד מערכת החינוך בהקשר זה. ניהול המדינה בשני המשברים המטלטלים שפקדו אותה, משבר הקורונה ומלחמת חרבות הברזל, מצביע על חולשות בניהול אסטרטגי ובחוסן. הסתכלות אחורה בציר הזמן לעבר הלא רחוק, מחזירה אותנו לניהול משבר הקורונה, שהתאפיין בחוסר וודאות בתהליך קבלת ההחלטות ובקביעת מדיניות, בקבלת החלטות ברגע האחרון, בהפצת מסרים סותרים לציבור וקיום מאבקי כוח בין המשרדים הממשלתיים (למשל משרד החינוך, הבריאות והאוצר) אשר עכבו תקציבים וטיפול בבעיות. כל זאת לצד, אתגרים לוגיסטיים ופדגוגים במערכת החינוך ובהם מחסור בכוח אדם ובמבנים, חוסר מוכנות של המורים להוראה מרחוק, היעדר הכשרה מותאמת למורים, כמו גם מענה חלקי בלבד של המערכת לחוסר במחשבים בקרב ילדים רבים, מה שמנע מהם את האפשרות ללמוד ולקבל את הזכות לחינוך. מציאות זו, שאפיינה את תקופת הקורונה, קיימת גם כיום למרות התרגול החוזר של המערכת לחינוך במצבי חירום.
מלחמת חרבות הברזל חושפת את מערכת החינוך בישראל במערומיה בשנית. ההחלטות על למידה בזום או בבתי הספר מתקבלות ברגע האחרון, לעיתים תוך חוסר הלימה בין הוראות פיקוד העורף לבין הרשויות המקומיות שנאלצו להתמודד עם לחץ הורים, שחששו שתנאי המיגון בבתי הספר אינם הולמים את המצב ולכן לא יוכלו לתת מענה ראוי. חוסר הוודאות אודות תנאי הלמידה ומידת התאמתם לתנאי המשבר שנוצרו הותיר את מנהלי בתי הספר, את המורים, ואת ההורים וילדיהם במצב של בלבול וחוסר מוגנות, שהתווספו לקשיים הרגשיים שהיו קיימים ממילא בציבור הישראלי. לצד כל אלו, גם הטיפול בילדים שפונו מבתיהם לקה בחסר. 53 ימים עברו מאז פרוץ המלחמה והתלמידים המפונים לומדים במגוון מסגרות חינוך בחלקן מאולתרות, שהן פרי של יוזמות אזרחיות מבורכות, אך כמעט ללא תאום של משרד החינוך. חמור מכך, משרד החינוך מוביל וואקום ניהולי-חינוכי במרכזי המפונים ומדיניות חסרת יציבות ואחריות המנותקת מהשטח וצרכיו. תחילה המשרד הפעיל את מרכזי החינוך באמצעות מתנדבים, שלמען גיוסם הוא יזם מסע פרסום בכלי התקשורת. למרות הפנייה המסיבית למוקד ולמרות המחסור המשווע בכוח ההוראה במרכזי המפונים, מנתוני משרד החינוך עולה כי רק כ-240 מורים ומורות שובצו לעבודה במרכזי המפונים מתוך 7,800 מורים ומורות שפנו למוקד המשרד. הפונים שנואשו מההמתנה, פונים באופן עצמאי לעמותות המפעילות מסגרות חינוכיות במרכזי המפונים, ועוסקות בעצמן בחיפוש אחר אנשי הוראה דרך רשתות חברתיות של העובדים. באופן תמוה, למרות ההיצע הגבוה של מורים ומורות בעלי ניסיון שביקשו להתנדב, המשרד החליט להעסיק במרכזים עובדים ללא ניסיון בהוראה בבתי ספר, דוגמת מדריכים בתחומים שונים. זאת לצד מורים שהתפנו בעצמם מבתיהם.
הפתרון האולטימטיבי במצב הקיים הוא הקמת מסגרות חינוכיות לתלמידים המפונים באמצעות משרד החינוך, בניהולו ובפיקוחו, כראוי לחינוך ממלכתי ציבורי. היעדר כל אלו שוב מציף את אותם ליקויים שעלו במצבי משבר וחירום קודמים, המתבטאים בחוסר תיאום ושיתוף הפעולה בין משרד החינוך, השלטון המקומי ומשרד האוצר. אתגר הפעלת בתי הספר הארעיים מעלה שאלות ותהיות גם אודות מוכנות כוח ההוראה למצב זה, אם משום חוסר ההכשרה של מורים המלמדים במסגרות אלה ואם משום שחלק ניכר מהמורים הם מפונים הסובלים מרווחה נפשית נמוכה, מה שמאתגר עוד יותר את היכולת ללמד ולתמוך בתלמידים בתנאים ובמשאבים הזמינים בבתי הספר הללו.
את המחיר של חוסר מוכנות המדינה בכלל ומערכת החינוך בפרט למצבי חירום ישלמו בני ובנות דור העתיד שרבים מהם חוו על בשרם שני משברים שפגעו באיכות החינוך שלהם, שהיא זכות בסיסית.