בקריה האקדמית אונו מציגים גישה שמטלטלת את כל מה שהכרנו על נוער בסיכון. בזמן שהשיח הציבורי נוטה לראות בנערים האלה עבריינות או שוליים, אנשי המקצוע באונו מזכירים שמדובר בצעירים שנקלעו לסיטואציות חיים מורכבות, ושלעיתים מדובר גם בסיכונים פנימיים כמו חרדה חברתית, דפוסי התנהגות שנולדו מתוך לחץ, או השפעות של רשתות חברתיות. יהודה לימן, מרצה בתואר הראשון לחינוך וחברה במיקוד נוער במצבי סיכון, מסביר כי הגילאים 12 עד 23 יוצרים קרקע רגשית רועשת במיוחד, והקורונה רק העצימה מצוקות כמו בידוד, התמכרויות ופגיעה עצמית.

החידוש הגדול של אונו הוא בשינוי נקודת המבט. במקום לעבוד בעיקר עם הנער עצמו, מתמקדים בסביבה הקרובה שלו. ההורים, המורים והמדריכים הם אלו שמקבלים את הכלים המדויקים שמובילים לשינוי אמיתי. במקום לאתר חולשות, מאתרים את נקודות החוזקה של המתבגר ומכוונים אותו למקומות שבהם הוא יכול להצליח. התפיסה הזו מקצרת תהליכים משמעותית. מה שהיה בעבר טיפול שנמשך שנה או יותר הופך לתהליך של שלושה חודשים בלבד, שכבר במהלך החודש הראשון מראה תוצאות.

באונו מלמדים לראות את הנער כחלק ממערכת שלמה. ההתבוננות משלבת היבטים אישיים, משפחתיים וקהילתיים, לצד יכולת לזהות סימני אזהרה לפני שהמצב מדרדר. לימן מדגיש את חשיבות התקשורת הפתוחה ואת הצורך שההורים יהיו דמויות משמעותיות שמקשיבות באמת ומדברות בגובה העיניים. כך מצליחים להפחית סיכונים ולחזק תחושת מסוגלות במקום לחזק סטיגמות.

הגישה של אונו לא משנה רק את דרך העבודה עם נוער בסיכון. היא משנה את הדרך שבה החברה מסתכלת עליו. שינוי קטן בגישה הופך להזדמנות אמיתית למסלול חיים חדש.