ישראל 2025 היא מציאות של חוסר ביטחון חברתי ורגשי – אבל דווקא פה, בבית, אצלנו ההורים, טמון המפתח לשיקום, חמלה וחוסן לילדים שלנו
שרון קייזר-הלר, פסיכולוגית חינוכית מומחית וראש תחום מוּגנות בקריה האקדמית אונו
ישראל 2025. אחרי הקורונה, אחרי המלחמה, אחרי שנים של פחד, סגרים, אזעקות ומסכים. דור אבוד של ילדים ובני נוער שהיו חשופים למציאות בלתי נתפשת של איום קיומי מתמשך. ישראל של 2025 מורכבת מבתי ספר ובפרט קהילות, שמנסות לאחות את המרקם החברתי שנקרע, ובמקביל ממשיכה להוות זירה לקרבות פוליטיים, עלבונות, השפלות פומביות וחוסר כבוד הדדי. כל זה עוד לפני שהגענו לדבר על ילדים ובני נוער. האם הסדקים יהפכו לשבר או שמא נצליח לאחות את הכאב בזמן? אז איך זה להיות ילדים במציאות הכואבת של עלבונות, חרמות והתנהגות בריונית כמעט בכל זירה?
בשנים האחרונות אנחנו נחשפים לסיפורים קורעי לב של ילדים שנשברו תחת נטל החרם והדחייה החברתית. בשנת 2023 שם קץ לחייו אלרואי בן שבת ז״ל, ילד עם חלומות גדולים, שחווה שנים של חרם ודחייה חברתית, כשמשפחתו מתארת התרעות חוזרות ובקשה לעזרה שלא נענתה בזמן. בשנה שעברה ליבו של מנדי בולטון לא עמד בכאב, והוא נפטר מהתקף לב זמן קצר לאחר בר המצווה שלו, בו הרגיש על בשרו את הקושי והכאב בנידוי וחרם חברתי. המקרים האלה אינם חריגים. הורים מתארים תחושות קשות של אשמה וחוסר אונים, צוותים חינוכיים מתקשים למצוא את הזמן והפניות הנדרשת לאיתור הסימנים וטיפול מניעתי, והילדים שלנו? הם אלה שמשלמים את המחיר.
העומדים מהצד – הם המפתח לשינוי
חשוב לזכור שהילדים של היום מתמודדים עם זירות חברתיות מרובות. לרובן אנחנו לא מודעים בכלל, וגם כשכן אנחנו לא מוצאים בהן את הדרך לנוכחות מיטיבה עבור הילדים. דור המסכים מבלה את רוב שעות הערוּת שלו צמוד למסך, מה שמייצר אינספור הזדמנויות לפגיעות חברתיות, אנונימיות או גלויות, הדרה מקבוצות ומאירועים, עלבונות ושיימינג.
יחד עם זאת, רוב הילדים והנוער אינם בריונים או קורבנות, אלא נוכחים במצבים של פגיעה ובוחרים שלא להגיב. סקר רחב היקף שנערך בשנת 2020 בקרב ילדים שחוו פגיעות ברשת הצביע על כך, שהדבר הקשה ביותר בזמן הפגיעה עבור אותם הילדים היה שתיקתם של חבריהם, אותם הילדים שנכחו בזירה בזמן הפגיעה אך בחרו באופן פעיל שלא לעשות שום דבר. ואכן, מחקרים בתחום הבריונות והרשת מצביעים על כך שהמפתח לשינוי הזירה החברתית נמצא דווקא בידי אותם עומדים מהצד. הם אלה שיכריעו את הכף בין פגיעה מתמשכת עם סוף טראגי לבין תחושה של תיקון ואיחוי השברים.
מחקר שנערך על ידי קייזר-הלר וכנפו-נעם (2025) שבדק את נושא התנהגותם של "העומדים מהצד" בזמן פגיעה ברשת מצא, שהערכים המניעים ילדים קשורים באופן ישיר לתגובתם לפגיעה חברתית. ילדים שהונעו מערכים של כוח ושליטה נטו להתנהג באופן פוגעני יותר, בעוד שאלה שהונעו מערכים של נדיבות ודאגה לאחרים הפגינו אמפתיה ונכונות לסייע. המסקנה ברורה: חינוך לערכים הוא לא סיסמה אלא מפתח להתנהגות מתחשבת ומוגנת יותר ברשת ובחיים עצמם.
מחקר נוסף שנערך השנה בישראל מצא, שבני נוער המעורבים בפעילות פרו-חברתית, כמו התנדבות או סיוע לאחרים, חווים תחושת חוסן ורווחה גבוהה יותר, גם בתקופות משבר כמו מלחמת חרבות ברזל. עוד נמצא, שילדים העוסקים בעשייה חיובית מצליחים לשמור על התנהגות תומכת וחברית יותר בהשוואה לבני נוער שאינם משתתפים בפעילויות כאלה.
אבל מה עם ההורים? אומרים שהכל מתחיל בבית לא?
עבור הורים רבים תחושת חוסר האונים אל מול פגיעות חברתיות בילדיהם אינה זרה. ככל שהילדים גדלים, כך גם גדל המרחק ביניהם לבין הוריהם, ובמידה מסוימת, היכולת של ההורים לסייע הופכת למורכבת יותר. לא מעט הורים בוחרים בניטור הורי ומעקב אחר פעילות הילדים ברשת באמצעות בקרה טכנולוגית, שלא תמיד מצליחה לתת מידע על המתרחש באמת, וגם כשכן היא לא מאפשרת את הסיוע הנדרש להורים ולילד. הורות מעורבת היא לא בהכרח מעקב 24/7 על זמן מסך או אפליקציות בשימוש הילדים, אלא שילוב של שיח קבוע, ממקום לא שיפוטי או ביקורתי, המאפשר שותפות אמיתית לקונפליקטים שחווים הילדים בתוך מצבים חברתיים שונים.
אם נודה על האמת, לא אנחנו ובטח לא ילדינו, נולדנו עם מדריך לסיוע בזמן פגיעה בילדים. עלינו ללמוד את הנושא. להבין למה זקוק הילד. ובעיקר להיות שם איתו גם כשזה ממש קשה לנו. וגם כשהוא מתנגד לכך. הראל-פיש (2015) מצא כי הגורם המשפיע ביותר על ילדים ונוער בהתמודדויות שונות הוא המבוגר המשמעותי בחייהם. במילים אחרות, תהיו המבוגר המשמעותי הלא שיפוטי עבור ילדיכם. ואם לא אתם, תדאגו שיהיה להם מישהו אחר בו הם בוטחים ואליו הם נפתחים, ותדאגו להיות בקשר עם אותו אדם. אל תשאירו אותם לבד, גם לא ברשת. יהיו פגיעות אבל תדאגו לכך שיהיה להם למי לפנות ואת מי לשתף.
לסיכום, המחקר העדכני על בני נוער בישראל מצביע על שלושה מנועים מרכזיים שיכולים לבסס תחושת מוּגנות בקרב ילדים ובני נוער, על אף המציאות החברתית המורכבת:
- חינוך לערכים: לא כסיסמה, הלכה למעשה – חיזוק של ערכים שמקדמים התנהגות תומכת וחברית אל מול הימנעות מקידום ערכים המקדמים התנהגות פוגענית. בנוסף ככל שנעמיק בהכוונה להתנהגות פרו חברתית והתנדבות, כך גם נסייע לפיתוח חשיבה אמפתית כלפי אחרים בזמן פגיעה.
- הכנה למצבי פגיעה דרך העומדים מהצד: ההורים ואנשי הצוות החינוכי חייבים לספק כלים להתמודדות עם פגיעות באחרים – מה עושים כשמישהו נפגע? איך מתערבים? איך אומרים “לא נעים לי”? כלים קטנים שעושים שינוי גדול.
- הורוּת מעורבת (ולא בהכרח מתערבת): הורה שמקשיב, שואל ומכוון בלי לשפוט. זו הרשת שמגנה על הילד מפני בדידות ופגיעה.
ועם כל זה, מה עושים אם גילינו שהילד שלנו עובר חרם או הדרה חברתית?
- קודם כל נושמים. לא חוקרים, לא מחפשים "אשמים". להיות איתו בכאב, בעלבון ולחבק. להבטיח שמחר השמש תזרח שוב, ושהדברים לא יישארו ככה תמיד.
- לא משאירים אותו לבד. דואגים לדבר ולהיות איתו. מוודאים שיש בבית ספר אדם משמעותי שמלווה אותו. מקפידים לגייס איש משפחה, בן דוד, חבר, שכן שלא קשור לבית הספר. משתפים במצב ומבקשים בעדינות ליזום קשר.
- זכרו – פעילות פרו חברתית מסייעת מאד לילדים להשיב לעצמם תחושה של שליטה וכוח. מצאו מסגרת בלתי פורמלית בה הילד יוכל להשתלב, שוחחו עם המדריכים (בכל גיל) ודאגו שיקלטו אותו בצורה טובה. עשייה למען אחרים מפתחת חוסן ותחושת מסוגלות עצמית.
- מבקשים שיחה עם יועצ.ת בית הספר ומחנכ.ת הכיתה. הם מכירים את הדינמיקה הכי טוב ויוכלו לסייע במציאת ילדים לא מעורבים שיושיטו לו יד, כדי שירגיש שהוא לא לבד.
- אם הפגיעה כללה גם את הרשת – פנו למוקד 105, שמאויש באנשי מקצוע חינוכיים וטכנולוגיים המסייעים בהסרת תכנים פוגעניים ובתמיכה..
ומה אם הילד שלי הוא זה שפוגע?
גם לילדים הפוגעים מגיעים הורים קשובים. גם כאן, חשוב לשמור על קור רוח מצדנו כהורים. זכרו: כעס והאשמה לא יעזרו. מומלץ גם לא לשאול אותם "למה עשיתם את זה?". שבו איתם על הערכים שלכם בבית, על הציפיות שלכם כהורים מההתנהגות החברתית שלהם, על המשמעות וההשלכות שיש להתנהגות כזאת על החיים שלהם. אל תייצרו רגשות אשם ואל תצהירו דברים שלא תוכלו לעמוד בהם ("בפעם הבאה אני מחרימה לך את הטלפון לחודש"). הדגישו את המורכבות והקושי ביחסים חברתיים ודאגו שיידעו מה הציפיות שלכם מהם בלקיחת אחריות על ההתנהגות שלהם. וכמובן, הכי חשוב – מצאו דרך לתקן, לבקש סליחה, לעשות משהו טוב מול הילד שנפגע. בצורה זו אתם גם עוזרים להם לקחת אחריות, גם מכירים בכך שלפעמים כולנו טועים וגם נותנים תחושה שאפשר תמיד לתקן.
בהצלחה!
