הלקח של אפרת קורן-רינות, מושתלת הכבד/ ד"ר גיל סיגל

כולנו שמחנו לחזות באפרת קורן רינות שבה לישראל מבלגיה לאחר שנאבקה על חייה וצלחה, כשברגע האחרון נמצא לה תורם כבד. המאבק בו שרדה, התגייסות משפחתה וחבריה, ודאגתם וסיועם של רבים מאזרחי ישראל היו עדות נאמנה למשמעות הערך "קדושת החיים" בחברתנו. עוד נכונה לה תקופת החלמה משמעותית, אך הרע מכל מאחריה. לא שפר גורלם של 86 חולים ישראלים שנפטרו בישראל בשנה האחרונה רק בשל העובדה שלא נמצא להם איבר מציל חיים, ו 126 נזקקו לתרומת איבר בחו"ל.

בשדה התעופה טרחה אפרת להודות לכל מי שסייע לה ועמד לצידה, ובעיקר ביקשה לא לשכוח למי היא חבה חוב של חיים – לתורם, שבחתימתו איפשר את תרומת האיבר מצילת החיים. וזוהי שגגה של אפרת. המשטר המשפטי השורר בבלגיה בנוגע לתרומות איברים איננו תלוי בחתימה על טופס הסכמה של הנפטר לתרומה. ההיפך הוא הנכון, ובשל כך חייה וחיי רבים אחרים ניצלים מידי יום.

באופן כללי קיימים בעולם שני הסדרים משפטיים באשר לנטילת איברים מתורמים נפטרים (deceased donors): הסכמה מפורשת והסכמה מונחת. במשטר הראשון, במדינות דוגמת אנגליה, ארה"ב, וישראל, אדם נחשב כמי שהסכים לתרום מאיבריו לאחר מותו רק אם הסכים לכך מפורשות. ואם קיימת שתיקה מצד הנפטר (וזהו הרוב הגורף של אזרחי ישראל והמצב דומה גם במדינות העולם), הזכות להסכים לתרומה עוברת לידי המשפחה. ההסדר המשפטי החלופי, הקיים לדוגמא בבלגיה, צרפת, אוסטריה, סינגפור ולאחרונה בארגנטינה, קובע כל אזרח נחשב כמסכים לתרומת איבר כל עוד לא הביע דעתו שהוא מתנגד לתרום את איבריו.

וצריך להבין – בשתי הגישות האדם נותר ריבוני באשר למה ייעשה בגופו לאחר פטירתו, כיוון שהוא יכול להביע דעתו הן לחיוב והן לשלילה באשר לרצונו לתרום איברים לאחר מותו. השוני היחיד הוא בבחירת המשמעות של מחדל – מה נסיק משתיקת הנפטר, שהם כאמור הרוב. אלא שהוכח במחקרים רבים כי ההסדר שמתנה נטילת איבר בהסכמה מפורשת יוצר מכשולים רבים, טכניים ופסיכולוגיים, שאינם מבטאים כלל ועיקר את הנכונות של רוב בני האדם להתגייס ולסייע בהצלת חיים. בין המכשולים הללו הצורך הטכני למלא טופס ולשולחו; הצורך להתעמת עם המחשבה על מותו של אדם ועל הצורך בבתירת גופתו; והמחשבה השגויה כי "ביום פקודה יידעו בני משפחתי כי הייתי שמח לעזור לזולת ועל כן יתרמו". ולראיה – למרות תמיכה גורפת של הציבור הישראלי בתרומות איברים באופן כללי, רק כ 4% מן הציבור מחזיקים בכרטיסי תורם. ולמצער, ולמרות עבודה סיזיפית של העוסקים במלאכה ביצירת מסעי פירסום, בהעלאת המודעות הציבורית לצורך בביטוי ההסכמה לתרום, הפצת כרטיסי תורם וכדומה, לא השכלנו להעלות באופן משמעותי מספר זה. ויודגש— גם אם הצלחנו להחתים עוד 10,000 אזרחים, הרי שמספרם היחסי באוכלוסיה זניח (0.14%), והסיכוי כי דווקא הם ימותו בנסיבות שיאפשרו נטילת איבריהם ושבפועל יונצלו איבריהם זניח פי כמה. פגם נוסף בשיטה הנוכחית הוא בהעברת ההחלטה לידי המשפחה, אשר נמצאת בתקופה הנוראית ביותר מבחינתה – היא איבדה את יקירה, ומתבקשת, בשעה קשה זו להתלבט ולהתחבט באשר ל"מה הייתה רוצה יקירתנו לעשות?" רבים רואים בכך הטלת הכרעה כמעט-אכזרית על כתפי המשפחה האבלה, ולכן בנסיבות אלו אחוזי הסירוב עדיין גבוהים מידי (30-70% במדינות עם משטר משפטי דוגמת שלנו).

על כן לא מפתיעה העובדה כי במדינות כמו בלגיה גבוה מספר התורמים בעשרות אחוזים מאשר במדינות עם חקיקה מן הסוג הראשון, ולכן גם מוצאים ישראלים רבים הנזקקים לתרומת איבר את דרכם למדינה זו. הנדיבות הבלגית איננה מובטחת לאורך זמן, ויש טעם לפגם בעובדה שאנו נהנים בלא שנתרום באופן הדדי למאגר האיברים הבלגי.

הדרך היחידה לשנות באופן משמעותי את הסיכוי של חולים הנמצאים בסכנת חיים לקבל איבר היא בשינוי חוקי/משפטי של ברירת המחדל לתרומת איבר, ולאמץ את הגישה שהצילה את חיי אפרת. עלינו לקבוע בחוק כי לכל אדם שמורה הזכות לסרב להיות תורם איברים. אך בהעדר סירוב, ייראוהו כמסכים לתרומת איברים זולת אם הצביעה המשפחה על עדויות משמעותיות מהן ניתן להסיק כי היה מסרב. חשוב לציין כי בקונטקסט הישראלי אין מניעה מן בחינה הדתית (הדתות בישראל לסוגיהן), ואין מניעה חוקתית למהלך כזה. וכעת כל מה שנותר לתמוה הוא כמה חולים נוספים ימותו עד שנשכיל לשנות את המצב המשפטי בישראל.

ד"ר גיל סיגל, רופא מומחה ומשפטן, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים,
ראש המרכז למשפט רפואי וביו-אתיקה, הקריה האקדמית אונו