ראיונות וקטעי עיתונות
ראיונות וקטעי עיתונות

ראיונות וקטעי עיתונות

משפט רפואי וביו-אתיקה-ראיונות וקטעי עיתונות

20 שנה לחוק זכויות החולה – ד"ר גיל סיגל בראיון בתכנית "דין ודברים"

ביום ראשון ה-19.06.2016 התארח ד"ר גיל סיגל בתכנית "דין ודברים" ברשת ב', בנושא הכנס שהתקיים בשבוע שעבר – "20 שנה לחוק זכויות החולה".

ניתן להאזין לראיון בלינק המצ"ב (החל מדקה 11:55): ד"ר גיל סיגל בראיון בתכנית "דין ודברים" 

Print Friendly, PDF & Email
ISRAEL: Soccer legend's death puts organ donation debate in center field,January 5.2011

לקריאת המאמר נא לחץ כאן

Print Friendly, PDF & Email
Lawyer-Physician Discusses Remote Video Care
NEVO TV: "וועדות הלסינקי מוסדיות – הבסיס המשפטי"
On the Dispositive Foundations of the Obligation of Spousal Conjugal Relations in Jewish Law-Hezi Margalit
איך מרגיש אדם שאובחן כלוקה בסרטן, אך מגלה כי מדובר בטעות?

בעקבות המקרה של הזמר אמיר פרישר גוטמן, מספר יובל גרוס על האבחנה המוטעית שקיבל כחולה בסרטן בכליה וד"ר גיל סיגל, ראש המרכז למשפט רפואי הקריה האקדמית אונו, מסביר מה עומד מאחורי מקרים מסוג זה.

לראיון המלא בעמוד הפייסבוק של "ערב חדש" בערץ 1

 

ד"ר גיל סיגל על המקרה של של אייל פרישר גוטמן בתכנית "ערב חדש" (החל מדקה 25:35)

Print Friendly, PDF & Email
אפקט הפרפר – גן אנושי

 

ד"ר גיל סיגל מהמרכז למשפט רפואי, רונן אביגדור ואביהו סופר, בשיחה מרתקת על גבול הפרת האיזון עם הטבע כתוצאה מהתערבות הרפואה והטכנולוגיה, והאם יתכן פתרון שורשי למניעת מחלות ולהשגת גן אנושי של אושר?

לצפייה באפקט הפרפר – גן אנושי – לחצו כאן

Print Friendly, PDF & Email
בשבילי – רק ילד מושלם – ד"ר גיל סיגל

 

פורסם בעיתון הארץ, דצמבר 2007

הסובלנות, הרגישות לשונה והדאגה לחלש הם חלק מהמסורת היהודית ומהחברה בעלת האופי הסוציאלי שאנו חיים בה בישראל. האמנם? מסתבר כי בכל הנוגע לילדינו, יש בנו פחות סובלנות – אנו רוצים לא פחות מהילד המושלם, ואם אפשר לדאוג לכך כבר בשלב הראשון, שלב ההריון והלידה – מה טוב. בימים האחרונים נקבע תקדים חדש, בו נקבעה בבית המשפט המחוזי רשלנות רפואית ונפסק פיצוי כספי בגין אי מניעת לידתו של התובע, כשהיה ידוע כי בבגרותו  יגיע לגובה הנמוך מהסטנדרד הנורמלי לאוכלוסיה. בפרשה מעוררת מחלוקת זו אני מבקש לעסוק, מכיוון שהיא מחזקת את נטייתה של החברה הישראלית לכיוון של Perfect Baby Society.

 

במשפט האזרחי אם נפגעת בגופך או ברכושך, פתוחה בפניך הדרך לתביעה על מנת לקבל פיצוי שמטרתו המוצהרת היא "השבת המצב לקדמותו" להשיב את הנפגע למקום בו היה לפני הפגיעה, לפני מעשה העוולה, ככל שכסף יכול לשמש כפיצוי. וכך אנו מעריכים ממונית נזקים של קיצור שנות חיים, אובדן הכנסה, ירידת ערך הנכס, פגיעה בשם הטוב וכדומה. אך כיצד עלינו להעריך את עצם החיים עצמם?

 

הסיטואציה המוכרת יותר היא כאשר אדם גורם למות חברו ובשל כך נדרש לפצות את יורשיו. אך מה אם המדובר במקרה ההפוך – כיצד נעריך את עצם החיים כאשר הטענה היא שהנזק הוא עצם החיים עצמם?

 

מקרה פרטי של סוגיה זו מכונה "הולדה בעוולה". במקרה שכזה התובע מבקש פיצוי ממזיק אשר הנזק שהוא גרם לו הוא בכך שהמזיק גרם לו להיוולד, דן אותו לחיים. המקרה הטיפוסי הוא תביעות של ילדים שנולדו עם מומים קשים אשר היו צריכים להיות מאובחנים במהלך ההיריון או על פי יעוץ גנטי, ובשל הרשלנות של הרופאים באבחון מומים אלו עוד בעת ההיריון, ההיריון הסתיים בלידה של תינוק חי, אך בעל מומים. במקרים קשים אלו עומדת בפני השופט הדילמה הבאה: מצד אחד, המום עצמו לא נגרם בשל רשלנות של אף אדם, אלא הוא תוצאה מצערת של הפרעה גנטית או הפרעה התפתחותית במהלך ההיריון. מן הצד השני, ברור כי הילוד סובל מנזק גופני, ואזי נשאלת השאלה האם ועל מי לפצותו. וכאן שורש הבעייה, אילו אובחן העובר בעת ההיריון, הייתה האם עוברת הפלה ומפסיקה את ההיריון והתינוק המסוים הזה לא היה בא לעולם. כלומר, רק בשל הרשלנות באבחון בעת ההיריון זכה הילד לחיים עצמם. במקרים אלו השאלה המרכזית היא האם יתכן שחיים כבעל מום יהיו קשים כל כך עד שנאמר – "טוב מותי מחיי"?

 

כיון שהשופט אמור לקבוע את שיעור הפיצוי על ידי הערכה של המצב לפני הרשלנות ובלעדיה אל מול המצב לאחר הרשלנות אנו עומדים בפני מצב בלתי פתיר – כיצד נעריך את ערכו של "החידלון" – את המצב האופטימלי של הילד התובע (שפירושו – טוב מותי מחיי) אל מול הערכת שווי חייו כיום, במומו?! אכן, במספר מדינות בעולם המחוקק אסר מפורשות על הגשת תביעות שבמהותן העדפת המוות על פני חיים, ולא חשוב עד כמה פגומים חיים אלו.

 

שתי גישות התבססו במשפט הישראלי. מן הצד האחד (כפי גישת השופט (בדימוס) ברק) הדרך לפתור את הקושי הוא בעקיפתו. קרי, אנו נשווה את מצבו של הילד הנוכחי אל מול ילד בריא, וכך נקבל משוואה שהנתונים בה ידועים וערך הפיצוי נהיר. היתרון – אין התעסקות בלתי פתירה של ערך החידלון. הקושי הברור בדרך הפיקטיבית הזו הוא שלילד התובע לא הייתה מעולם האופציה להיוולד בריא אלא או במומו או כלל לא. במידה ואכן נשווה לילד בריא, כל פגם שיצביע עליו תובע פוטנציאלי עשוי להוות עילה לגיטימית ואנו נעמוד בפני אשד של תביעות ובעיקר בפני כרסום מתמשך בערך של "קדושת החיים". כרסום הנובע מכך שבמידה והתביעה מתקבלת, פירושה שעל מישהו לפצות את התובע בשל העובדה שהוא חי.

 

מן הצד האחר, גישה שניה מפיה של השופטת בן פורת , המוכנה רק במקרים של מומים קיצוניים וקשים להכיר בעובדה שישנם סוגים של חיים שבהם "טוב מותי מחיי". היתרון בגישה זו הוא הצמדות לאמת הביולוגית שלילוד המסוים הזה לא הייתה אופציה של חיים בריאים והיא משמרת באופן יחסי את העיקרון של "קדושת החיים". החיסרון הבולט הוא במתיחת קו הגבול, איזה מום הוא קשה וקיצוני? – חרשות? עיוות בשלד? הפרעת קשב קשה?

 

והנה, בפסק דין שיצא תחת הנשיאה של בית המשפט המחוזי בחיפה נקבע כי ילד, אשר בשל מום גנטי (היפוכנודרופלזיה) צפוי לו גובה של 142-155 ס"מ וללא כל מומים נוספים ובעל התפתחות תקינה לגמרי, זכאי לפיצוי מאת אלו אשר לא איפשרו את הפסקת ההיריון (המדינה, כאחראית שילוחית לתיפקוד הוועדה להפסקת הריונות). ככלל, השופטת גילאור מאמצת את שיטת ברק ומשווה כל "נזק" לילד בריא ומתוך כך "כל נזק הוא בר פיצוי".

 

בלא להיכנס לעובי הקורה המשפטי, די אם נציין כי "הפסקת ההריון" המבוקשת הייתה אמורה להתבצע בשבוע 24 של ההריון, כלומר בשלב בו העובר הוא בר חיות, כמו כן, הגובה המדובר עשוי להשתנות ע"י טיפול הורמונאלי או אפילו כירורגי.

 

מהי תוצאת פסק דין שכזה? ראשית הנה לנו ראיה כי חיים בגובה הנמוך מן המקובל אינם ראויים, ועדיף היה לבצע המתת העובר. מתוך כך יתכן ועולה גם כי כל מי שגבוה מן הממוצע, מעל 2 מטר למשל, זכאי גם הוא או להפסקת הריון או לפיצוי על הנזקים שבעצם חיין ב"מומו".

 

שנית, רופא שלא ירצה לחשוף עצמו לסיכון של תביעה משפטית ימליץ תמיד, וגם הוועדות תמלצנה תמיד, לבצע הפלה בכל מקרה שחורג מגדר ה"נורמה". והנה לנו מתכון מהיר להפלה של ילדים עם שפה שסועה, שש אצבעות, חירשות וכדומה.

 

ולבסוף, ברור כי הקפדה של "שלמות" הילודים על פי סטראוטיפים חברתיים נושאת בחובה מסר עם קושי מוסרי מהמדרגה הראשונה. מה מקומם בחברה של מוגבלים, של שונים, של אחרים? חשבו על הסיטואציה שבה בעידן לפני המהפכה התעשייתית הייתה עומדת לרשות האזרחים היכולת לברור מי לחיים ומי למוות על פי התכונות הגופניות. ברור כי תינוק לבנבנן, חלשלוש ומרכיב משקפיים כביל גייטס לעולם לא היה שורד את תהליך הסלקציה, אלא מעדיפים היו במקומו תינוק עם שרירים חסונים, גב רחב וכפות ידיים מסוקסות.

 

אני עתיד ללמד בבית הספר לגנטיקה באירופה קורס בנושא "גנטיקה, אתיקה ומשפט" בעוד חודשיים ותפילה אחת בפי – שלא מתרגמים פסקי דין של המחוזי לאנגלית. לחילופין, שהמדינה תערער ולאלתר.

 

ד"ר גיל סיגל, רופא מומחה, משפטן, וראש המרכז למשפט רפואי וביו-אתיקה, הקריה האקדמית אונו

 
Print Friendly, PDF & Email
האם גם הנטייה הפוליטית גנטית? – 31.10.2010

חוקרים טוענים כי גילו גן הקשור לנטייה האידיאולוגית של האדם אך ד"ר גיל סיגל חושב שזו הכרזה מוגזמת: "לעולם לא יימצא גן לרוח האנושית"

לצפייה בכתבה נא לחץ כאן

Print Friendly, PDF & Email
הזכות לא לדעת: מי מסרב למידע רפואי?

הגנטיקה מתקדמת בצעדי ענק למציאות שבה אפשר לחזות כמעט כל בעיה רפואית. אבל הידיעה על גן הרסני או מחלה תורשתית יכולה גם להרוס חיים, וישנם כאלה שמעדיפים לא לקרוס תחת עודף המידע. הרופאים נותרו עם הדילמה: מתי חייבים לספר ומתי אפשר לחסוך מהחולים את הבשורה המרה.

להמשך הכתבה לחץ/י כאן

 

Print Friendly, PDF & Email
הלקח של אפרת קורן-רינות, מושתלת הכבד/ ד"ר גיל סיגל

 

פורסם בעיתון הארץ, 2006

כולנו שמחנו לחזות באפרת קורן רינות שבה לישראל מבלגיה לאחר שנאבקה על חייה וצלחה, כשברגע האחרון נמצא לה תורם כבד. המאבק בו שרדה, התגייסות משפחתה וחבריה, ודאגתם וסיועם של רבים מאזרחי ישראל היו עדות נאמנה למשמעות הערך "קדושת החיים" בחברתנו. עוד נכונה לה תקופת החלמה משמעותית, אך הרע מכל מאחריה. לא שפר גורלם של 86 חולים ישראלים שנפטרו בישראל בשנה האחרונה רק בשל העובדה שלא נמצא להם איבר מציל חיים, ו 126 נזקקו לתרומת איבר בחו"ל.

 

בשדה התעופה טרחה אפרת להודות לכל מי שסייע לה ועמד לצידה, ובעיקר ביקשה לא לשכוח למי היא חבה חוב של חיים – לתורם, שבחתימתו איפשר את תרומת האיבר מצילת החיים. וזוהי שגגה של אפרת. המשטר המשפטי השורר בבלגיה בנוגע לתרומות איברים איננו תלוי בחתימה על טופס הסכמה של הנפטר לתרומה. ההיפך הוא הנכון, ובשל כך חייה וחיי רבים אחרים ניצלים מידי יום.

 

באופן כללי קיימים בעולם שני הסדרים משפטיים באשר לנטילת איברים מתורמים נפטרים (deceased donors): הסכמה מפורשת והסכמה מונחת. במשטר הראשון, במדינות דוגמת אנגליה, ארה"ב, וישראל, אדם נחשב כמי שהסכים לתרום מאיבריו לאחר מותו רק אם הסכים לכך מפורשות. ואם קיימת שתיקה מצד הנפטר (וזהו הרוב הגורף של אזרחי ישראל והמצב דומה גם במדינות העולם), הזכות להסכים לתרומה עוברת לידי המשפחה. ההסדר המשפטי החלופי, הקיים לדוגמא בבלגיה, צרפת, אוסטריה, סינגפור ולאחרונה בארגנטינה, קובע כל אזרח נחשב כמסכים לתרומת איבר כל עוד לא הביע דעתו שהוא מתנגד לתרום את איבריו.

וצריך להבין – בשתי הגישות האדם נותר ריבוני באשר למה ייעשה בגופו לאחר פטירתו, כיוון שהוא יכול להביע דעתו הן לחיוב והן לשלילה באשר לרצונו לתרום איברים לאחר מותו. השוני היחיד הוא בבחירת המשמעות של מחדל – מה נסיק משתיקת הנפטר, שהם כאמור הרוב. אלא שהוכח במחקרים רבים כי ההסדר שמתנה נטילת איבר בהסכמה מפורשת יוצר מכשולים רבים, טכניים ופסיכולוגיים, שאינם מבטאים כלל ועיקר את הנכונות של רוב בני האדם להתגייס ולסייע בהצלת חיים. בין המכשולים הללו הצורך הטכני למלא טופס ולשולחו; הצורך להתעמת עם המחשבה על מותו של אדם ועל הצורך בבתירת גופתו; והמחשבה השגויה כי "ביום פקודה יידעו בני משפחתי כי הייתי שמח לעזור לזולת ועל כן יתרמו". ולראיה – למרות תמיכה גורפת של הציבור הישראלי בתרומות איברים באופן כללי, רק כ 4% מן הציבור מחזיקים בכרטיסי תורם. ולמצער, ולמרות עבודה סיזיפית של העוסקים במלאכה ביצירת מסעי פירסום, בהעלאת המודעות הציבורית לצורך בביטוי ההסכמה לתרום, הפצת כרטיסי תורם וכדומה, לא השכלנו להעלות באופן משמעותי מספר זה. ויודגש— גם אם הצלחנו להחתים עוד 10,000 אזרחים, הרי שמספרם היחסי באוכלוסיה זניח (0.14%), והסיכוי כי דווקא הם ימותו בנסיבות שיאפשרו נטילת איבריהם ושבפועל יונצלו איבריהם זניח פי כמה. פגם נוסף בשיטה הנוכחית הוא בהעברת ההחלטה לידי המשפחה, אשר נמצאת בתקופה הנוראית ביותר מבחינתה – היא איבדה את יקירה, ומתבקשת, בשעה קשה זו להתלבט ולהתחבט באשר ל"מה הייתה רוצה יקירתנו לעשות?" רבים רואים בכך הטלת הכרעה כמעט-אכזרית על כתפי המשפחה האבלה, ולכן בנסיבות אלו אחוזי הסירוב עדיין גבוהים מידי (30-70% במדינות עם משטר משפטי דוגמת שלנו).

על כן לא מפתיעה העובדה כי במדינות כמו בלגיה גבוה מספר התורמים בעשרות אחוזים מאשר במדינות עם חקיקה מן הסוג הראשון, ולכן גם מוצאים ישראלים רבים הנזקקים לתרומת איבר את דרכם למדינה זו. הנדיבות הבלגית איננה מובטחת לאורך זמן, ויש טעם לפגם בעובדה שאנו נהנים בלא שנתרום באופן הדדי למאגר האיברים הבלגי.

הדרך היחידה לשנות באופן משמעותי את הסיכוי של חולים הנמצאים בסכנת חיים לקבל איבר היא בשינוי חוקי/משפטי של ברירת המחדל לתרומת איבר, ולאמץ את הגישה שהצילה את חיי אפרת. עלינו לקבוע בחוק כי לכל אדם שמורה הזכות לסרב להיות תורם איברים. אך בהעדר סירוב, ייראוהו כמסכים לתרומת איברים זולת אם הצביעה המשפחה על עדויות משמעותיות מהן ניתן להסיק כי היה מסרב. חשוב לציין כי בקונטקסט הישראלי אין מניעה מן בחינה הדתית (הדתות בישראל לסוגיהן), ואין מניעה חוקתית למהלך כזה. וכעת כל מה שנותר לתמוה הוא כמה חולים נוספים ימותו עד שנשכיל לשנות את המצב המשפטי בישראל.

 

ד"ר גיל סיגל, רופא מומחה ומשפטן, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים,
ראש המרכז למשפט רפואי וביו-אתיקה, הקריה האקדמית אונו

Print Friendly, PDF & Email
חוק תרומת ביציות 22.2.2010 – לונדון וקירשנבאום
כשחולה בסכנה מסרב לטיפול – חובה להעביר זאת לוועדת האתיקה של בית-החולים

כשחולה בסכנה מסרב לטיפול – חובה להעביר זאת לוועדת האתיקה בביה"ח.

באחרונה התבשרנו כי בית המשפט המחוזי החליט בהחלטה תקדימית לאפשר הפסקת הדרגתית של הנשמה בחולה ALS, מחלה ניוונית קשה וחשוכת-מרפא הפוגעת בתאי העצב המוטוריים. כמשפטן וכרופא, החלטה זו מעלה על נס את עניינה של המדינה בשאלות של חיים ומוות בתחום הרפואי. ברור כי סבלו של החולה היה קשה מנשוא, אולם נשאלת השאלה – מי מחליט מה יהיה גורלו?

 

להמשך הכתבה בגלובס לחצו כאן.

Print Friendly, PDF & Email
לונדון את קירשנבאום – האם שמנים ומעשנים ישלמו יותר על הביטוח הרפואי?

 

האם אנשים המכורים להרגלי חיים מזיקים, צריכים לשלם יותר עבור ביטוח רפואי וביטוח חיים? זו תביעה העולה לדיון בארה"ב בעקבות מגיפת ההשמנה העולה מיליארדים למשק האמריקאי. פרופ' אליק אבירם וד"ר גיל סיגל על השאלה העקרונית הנגזרת מן הרעיון הזה.

לצפייה בתוכנית של לונדון את קירשנבאום – לחצו כאן

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פיצוי לא ראוי – ד"ר גיל סיגל

 

פורסם בעיתון הארץ 2007

אי מתן פיצוי לנפגע תאונה בדמות תשלום על שירותי ליווי – מבורך

מתי יש לקבל מציאות קיימת, ומתי יש לעמוד נגד אותה מציאות ולתבוע בקול אמיץ את שינויה? בית המשפט העליון פירסם באחרונה החלטה בעלת משמעות נורמטיווית מיוחדת, בנוגע לתביעתו של נפגע תאונת דרכים לפיצויים בגין נזקי התאונה. כמקובל בתביעות מסוג זה, על הנפגע לפרט את הנזקים ולציין את הסכום הנדרש כדי להשיב את המצב לקדמותו, עד כמה שכסף מאפשר זאת. תביעות שכאלה מציינות "נזקים ממוניים", שאפשר להעריכם בכסף (לדוגמה אובדן השתכרות והוצאות רפואיות), ו"נזקים לא-ממוניים", הכוללים כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, ויש הסבורים שגם אובדן הנאות חיים. 

 

בתביעתו טען הנפגע, בין היתר, לזכות לפיצוי בשל פגיעה בתפקודו המיני, והזדקקותו לשירותי מכון ליווי. בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתבסס על העיקרון של השבת המצב לקדמותו, הכיר (כפי שבתי משפט מחוזיים הכירו גם בעבר) בזכותו לפיצוי ממוני לצורך ביקור שבועי במכון ליווי, אך בית המשפט העליון ביטל סוג פיצוי שכזה. 

 

השופט אליעזר ריבלין קבע, כי בקשה לתשלום בעבור שירותי ליווי אינה יכולה להיות מנותקת מההוויה של שירות שכזה, קרי תופעת הזנות בישראל. מן המפורסמות הוא, נקבע בפסק הדין, כי תעשיית הזנות בישראל מתבססת על ניצול מחפיר, התעללות פיסית ונפשית, ולא אחת גם על סחר בבני אדם. בישראל בפרט הבעיה חמורה, לאור מיקומה הגבוה ברשימת המדינות שבהם קיים סחר בנשים לצורכי זנות. בקשה למימון שירות הניתן תוך עבירה על החוק (עבירות קשות הכוללות ניצול קטינים לזנות, סחר בבני אדם, סרסרות למעשי זנות ועבירות נוספות) בהתבסס על העיקרון של הזכות להשבת המצב לקדמותו איננה יכולה לעמוד בתנאי "תקנת הציבור", כפי שזו נתפשת בחברה הישראלית, כמדינה יהודית ודמוקרטית. פיצוי המניח מציאות בלתי ראויה אך קיימת, למעשה מנציח אותה, ולכך יש להתנגד. כל פירוש אחר יכשיר למעשה מצב שבו המערכת המשפטית דוברת בשני קולות. 

 

ההכרעה העקרונית הזו משליכה כמובן לתחומים נוספים, למשל מימון ניתוחי השתלות איברים, המתקשר לסחר באנשים ובאיברים. כיום קופות החולים ו/או גופים מבטחים נושאים בנטל מימון השתלות איברים המתבצעות במדינות זרות, בשל מחסור באיברים להשתלה. ברם, מספר גדל והולך של ישראלים זוכים לאיברים המושגים תוך הפרה בוטה ונמשכת של זכויות אדם. עדויות למכביר (דו"חות של ארגוני רופאים בארה"ב ושל ארגוני זכויות אדם באירופה) הצטברו בשנים האחרונות על מחנות כפייה ו"חוות איברים" בסין, שבהם מוצאים איברים מנידונים למוות וממתנגדי המשטר, לעתים אף בעודם חיים, וללא הסכמתם. 

ברור כי התנהלות שכזו איננה עולה בקנה אחד עם עקרונות בסיסיים של זכויות אדם, וחייבת להיפסק. מצוקתם של הנזקקים לאיברים חייבת להיפתר, אך לא על ידי "פירוקם" של מתנגדי משטר או גנבי מכוניות בסין, וחובה עלינו להפסיק את עצימת העיניים וההשלמה לנוכח המתרחש. 

ד"ר סיגל הוא רופא ומשפטן במרכז למשפט רפואי וביואתיקה של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו

Print Friendly, PDF & Email
פרופ' גיל סיגל, חבר ועדת הלסינקי העליונה לניסויים בבני אדם, על שיבוט בני אדם ומניפולציות בתאי רבייה

פורסם בעיתון הארץ, דצמבר 2015

שאלת השיבוט האנושי הופכת לאקטואלית יותר ויותר ככל שמתפתחים האמצעים לבצע אותה באופן שיטתי, מדויק ובטיחותי יותר, אך משמעויותיה העתידיות של ההתערבות אינן ברורות עד תומן.

 

הדיון האתי בנושא מורכב כיוון שהוא מעלה תרחישי אימה ויומרה "לשחק את אלוהים", שעלולים להוביל להנדסת אנוש של בני אדם בדמות פס ייצור. השיבוט הופך לשאלה כבדת משקל כיוון שיש בה, כפי הנראה, גם פוטנציאל קליני בלתי מבוטל בהתמודדות עם מחלות, מגפות, תסמונות ועוד. השאלות הללו הופכות ממשיות ככל שהן דורשות תשובות מעשיות. "הקושי האתי הגדול בטכנולוגיות כמו CRISPR נובע מכך שהיא מאפשרת שינוי גנטי בתאי היסוד של האדם — תאי הרבייה", מסביר פרופ' גיל סיגל, חבר ועדת הלסינקי העליונה לניסויים בבני אדם והמועצה הלאומית לביו־אתיקה. "המשמעות היא שהשינוי הגנטי שאתה מבצע נמצא בכל תא מתאי הגוף והוא מונחל הלאה מכאן ואילך".

בגוף האדם נוצרות מוטציות גנטיות רבות, יש מי שהעריכו אותן בעשרות אלפים. אלא שלטענת סיגל המוטציות שנוצרות באופן טבעי אינן דומות להתערבות הגנטית המדוברת. "אנחנו מדברים על שינוי שנעשה באופן מכוון ויוצר אפקטים שאין להם אח ורע מבחינת ההשפעה. גם אם הטכנולוגיה בטוחה וזה נראה בסדר, ההשפעה אינה ברורה עד הסוף", הוא אומר. "הגנים 'מדברים זה עם זה'. אם פעם חשבו שיש באדם 100 אלף גנים היום יודעים שישנם כ–25 אלף שמדברים זה עם זה. כלומר אתה יכול לתקן מקום אחד בגנום ולקבל השפעות גם במקומות אחרים".

אין משמעות הדבר שלעולם לא ייעשה שימוש בשיבוט ומניפולציות בתאי רבייה. לדברי סיגל, הניסיון בטכנולוגיית ה–CRISPR מרשים למדי ותוצאות מחקרים שבוצעו בסוגים שונים של בעלי חיים הראו תוצאות טובות. עם זאת, הוא טוען: "ברמה האתית נצטרך להבין בדיוק את התהליכים. עד כמה ניתן לשלוט בתוצרים של ההנדסה הגנטית. את זה לא ניתן יהיה לבצע אם לא יגיעו לבצע בשלב כזה או אחר ניסויים בבני אדם או בתאי אדם".

בישראל מאז 1999 קיים חוק התערבות גנטית אשר תקף לחמש שנים. החוק אוסר שיבוט בבני אדם ומניפולציות בתאי רבייה. אבל לא בכדי תוקפו של החוק מוגבל ודורש חידוש מדי חמש שנים — ההתפתחויות בתחום עשויות להפוך את האיסור בעתיד לנזיל יותר. בוועידת הלסינקי לניסויים בבני אדם וכן במועצה הלאומית לביו־אתיקה, הגוף המייעץ למשרד הבריאות, לא נדרשו לסוגייה כיוון שלא הובאו בפניהן בקשות לערוך ניסויים מסוג זה בישראל.עוד כתבות בנושא

עוד כתבות בנושא:

חוקרים ישראלים: אין דבר כזה מוח נשי או גברי, יש שילוב של השניים  01.12.2015 (הכתבה זמינה למנויים בלבד).

חדש על המדפים: בעלי חיים תוצרת סין   25.11.2015 (הכתבה זמינה למנויים בלבד).

חוקרים בוועידת פסגה בינלאומית נמצאים בצומת דרכים בנושא עריכת הגנום האנושי 03.12.2015 (הכתבה זמינה למנויים בלבד)

Print Friendly, PDF & Email
רופא בכיר קורא להזין בכפייה: "בוש ברופא שמסכים שאדם ימות בשם מחאתו"

דעתו של פרופ' גיל סיגל, כירורג, פרופסור למשפטים ובכיר במועצה לביואתיקה, סותרת את עמדת ההסתדרות הרפואית נגד הזנה בכפייה. לדבריו, חל בלבול במושגים: "לא הזנה בכפייה, הצלת חיים הוא המונח הראוי"

"אני בוש ברופא שמסכים לראות אדם מת בשם מחאה פוליטית", אומר פרופ' גיל סיגל ל"הארץ", בתגובה להתנגדות ההסתדרות הרפואית להזנה בכפייה ולמתן טיפול לעציר המינהלי מוחמד עלאן, השובת רעב זה 55 ימים. סיגל, כיום הקול הבודד שמנסה לאתגר את הדיון האתי החד-ממדי בהזנה בכפייה, נחשב פיגורה בעלת שם בתחום האתיקה הרפואית: הוא חבר המועצה הלאומית לביואתיקה, ראש המרכז למשפט רפואי וביואתיקה בקריה האקדמית אונו, פרופ' למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה וכירורג אף־אוזן־גרון. לטענתו, בשלב הזה כבר היו צריכים הרופאים להתערב במצבו של העציר השובת רעב עלאן ולהעניק לו טיפול רפואי שיציל את חייו, למרות התנגדותו. עלאן, הנתון במעצר…

 

להמשך הכתבה ב"הארץ" לחצו כאן

Print Friendly, PDF & Email
רפואת הספוילרים: כבר היום אפשר לחזות כמעט כל מחלה קשה

הגנטיקה מתקדמת בצעדי ענק למציאות שבה אפשר לחזות כמעט כל בעיה רפואית. אבל הידיעה על גן הרסני או מחלה תורשתית יכולה גם להרוס חיים, וישנם כאלה שמעדיפים לא לקרוס תחת עודף המידע. הרופאים נותרו עם הדילמה: מתי חייבים לספר ומתי אפשר לחסוך מהחולים את הבשורה המרה. ניתוח G: כך נראית רפואת הספוילרים….

 

להמשך הכתבה בגלובס, לחצו כאן.

Print Friendly, PDF & Email

Print Friendly, PDF & Email
[print-me]